התחברתי לברזל דרך עבודה זמנית במסגריה, אי שם בשנת 95'. היה ברור לי שאני רוצה לעשות דברים יפים מהחומר הזה אבל שגרת המסגריה, המבוססת על עבודה עם מכונות חזקות לצורך חיתוך, קידוח, ריתוך והשחזות, ועל הספקים  גבוהים בעבודה, לא התאימה לי. אמרו לי שיש מישהו שמלמד נפחות. בזמנו בכלל לא ידעתי שהמקצוע הזה עדיין קיים. נרשמתי לקורס אצל אורי חופי, האבא של רוב נפחי ישראל בעת החדשה וגם התקבלתי אצלו לסטאז' שאמור היה להימשך מספר שבועות. אחרי כמעט שנה יצאתי מהנפחיה של חופי בקיבוץ עין שמר עמוסת טכניקות והשראה, מלאה עד להתפקע ברצון עז לצלול עמוק לתוך מלאכת הנפחות. וזה מה שאני עושה מאז.  

 

אז נפחות, למי שלא יודע או שכח... היא הטכניקה המסורתית שבה עבדו עם ברזל לפני המצאת תהליך הריתוך המודרני. עיקר העבודה נעשה על ידי חימום מוט הברזל בתוך ערמת פחם בוער שנקראת מפחה (כי מפיחים אויר לתוך הפחם כדי להעלות את הטמפרטורה של האש  ל-1200-1400 מעלות). הברזל לא ניתך אלא מחומם עד לנקודה בה צבעו נהפך לצהוב וניתן לשנות את צורתו, אם על ידי כיפוף ,אם על ידי רידוד בפטיש, אם על ידי חיתוך באזמל. בעיני הרבה בעלי מלאכה בתחום הברזל, עבודת הנפחות נחשבת אצילה יותר ממסגרות, שהיא עבודה "בקר". גם אני חשבתי ככה רוב הזמן וכבר הרבה שנים אני מלמדת את שיטתו של חופי בדבקות רבה בבית המלאכה שלי בצרפת. אבל בתקופה האחרונה סגרתי מעגל: כיום אני שמחה מאוד לשלב עולמות ולהיעזר בטכניקות של מסגרות, שמאפשרות לי ליצור קצת יותר ביעילות. התנאי העליון לבחירה בשיטה זו או אחרת הוא שאצליח להביא את הברזל להיות דבר יפה ונחשק שמשקף את התענוג שיש לי מהעבודה איתו.